באלוהים הזה אל תאמין

כולם מכירים את סיפורו של דון קישוט. אותו אביר בעל דימיונות שווא, הנלחם נגד טחנות רוח אותן הוא מדמה לענקים. הרומן המספר את תולדותיו תופס את המקום השני ברשימה מאה הספרים הטובים בהיסטוריה, ודמותו הפכה לסמל של מי שמשקיע אנרגיות אדירות להילחם בדבר שכלל אינו קיים. החוויה המתסכלת הזו מוכרת גם אצלנו. למשל בתחום הביטחוני. הצבא עשוי לבזבז טונות תחמושת כדי להפציץ בית בגלל מידע שמסתתרים בו מחבלים, ולבסוף לגלות שהוא היה ריק לגמרי. אם נעתיק את העיקרון הזה אל העולם הרוחני נגלה דבר מפתיע: זוהי בדיוק הטרגדיה של הכפירה. אותה תנועה שהתעוררה במאה וחמישים השנים

האחרונות, ואנו פוגשים את רשמיה גם במעגלים הקרובים אלינו עם תופעות של עזיבת הדת ו'התחלנות'.

כפירה מדומה
מי שנתן את האבחנה הקולעת ביותר למצב הוא לא אחר מאשר הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל ומענקי האמונה של הדורות האחרונים. בעוד שרבים מגדולי ישראל נבהלו מהסחף של עזיבת הדת ומהפניית העורף למורשת בת אלפי שנים, הרב קוק טען שהדבר לא נגרם בהכרח מקטנות אלא עשוי לנבוע דווקא מתוך גדלות. כך הוא אמר: "יש כפירה שהיא כאמונה, ואמונה שהיא ככפירה. כיצד: מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כל-כך משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כאמונה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר, התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה" (על פי אורות האמונה עמ' 48).

האמונות הנפולות
בשפה פשוטה נאמר זאת כך: הרבה מהאנשים הכופרים בא-לוהים, אינם כופרים באמת באלוקי ישראל. הם כופרים בדמותו הדימיונית והקריקטורית שמצויירת במוחם. הם תופסים אותו באופן ילדותי ופרימיטיבי, למשל, בתור כוח עליון תקיף ומפחיד שכל הזמן בולש אחרי האדם ומחפש להתחשבן איתו, או באינספור צורות אחרות שמושפעות משיטחיות, פחדים, דעות קדומות ודתות אחרות. בתפיסה הנמוכה הזו של אלוקים האדם כופר, והוא צודק לגמרי. התחושה האינטואיטיבית שלו שלא ייתכן שזוהי דמותו האמיתית של א-לוהים - נכונה בהחלט. אלוהים כמו זה שבדימיונו כלל אינו ראוי שנאמין בו, ואין קשר בינו לבין א-לוהי ישראל האמיתי. אם האדם לא ייעצר בנקודה הזו אלא ינסה לשכלל ולהעמיק את התפיסה הרוחנית שלו, הוא עשוי לגלות א-לוהים אחר שבו דווקא ירצה מאוד להאמין.
הרב קוק אינו עוצר בזה ולא חוסך את שבטו גם מן ה'דתיים'. הוא מתאר אדם שמצהיר כל הזמן על אמונתו באלוקים, אבל האופן בו אלוקים נתפס בדימיונו כל כך קטנוני ושטחי שלדבר הזה ראוי יותר לקרוא כפירה מאשר אמונה.

האמונה – נשמת הכפירה
לכפירה יש תפקיד חיובי בהיותה סוג של זרז שמדרבן ומזרז את האמונה להתגלות במלוא שיעור קומתה. לא מקרה הוא שדווקא בעידן בו האנושות התקדמה מבחינת ידע והשכלה הופיעה בתוכה תנועה של כפירה. הדעת והמוסריות התפתחו ואילו האמונה נשארה אצל רוב האנשים גולמית ופרימיטיבית, וממילא חשו בהתנגדות פנימית אל דמות הדת והאמונה הנמוכות שהצטיירו בפניהם.
האתגר הגדול של הדור שלנו הוא לברר ולזקק את האמונה. אין צורך להמציא דבר אלא לדלות מתוך העומקים שחשפו גדולי ישראל במהלך הדורות ולטפס לתפיסה עמוקה ואמיתית יותר של אלוקים והתורה.

גם אני לא מאמין
מספרים על יהודי שפגש פעם תלמיד חכם גדול. הוא ניצל את ההזדמנות ושטח לפניו את כל טענותיו כנגד ההלכה, התורה ומי שנתן אותם. הוא סיים את נאומו חוצב הלהבות באמירה החותכת "וזו הסיבה שאני לא מאמין באלוהים". תשובתו של הרב היתה קצרה מאוד: "אתה צודק!".
"אני צודק?" שאל בהפתעה בן שיחו, "הרב, אתה אומר שאני צודק?".
"כן", היתה התשובה. "באלוהים שאתה לא מאמין, גם אני לא מאמין. אני מאמין בא-לוהים אחר לגמרי...".